עכשיו שלכת
- Dalia Goodman
- 15 באוק׳ 2015
- זמן קריאה 1 דקות
עכשיו שלכת. אני יוצאת בבוקר להסיע את ארז לבית הספר. אויר קר אבל רענן, מהגשם שירד בשעות הבוקר המוקדמות יותר, ממלא את ריאותי.
ידעתי שהיום הזה יגיע שילדי, אלון ורותם יחזרו לישראל, ואני ארגיש כמו אשה שרחמה ריקה.
נסעתי בכביש הפקוק, בכביש עם הנהגים האדיבים שאף פעם לא מצפצפים, גם כשאני מתמהמהת (זה קורה די הרבה כי הכיוונים הפוכים ואני זקוקה לעוד רגע כדי להתכוונן בהתאמה ולא לפי האינסטינקט). השושנים פורחות, עלי העצים מאדימים. הכל שלו.
אני יודעת שבחיים המקבילים, בישראל, הפחד והחרדה מחלחלים, משתקים.
בישראל דוקרים.
משהו במלחמה הזו, מרגיש חסר אונים. כל אחד לנפשו, ילדים, נשים וקשישים. כולם נמצאים בחזית.
אני נוסעת ב stanmore השכונה היהודית שלי, כאן כל אחד מתהדר בקשר האמיץ שלו לישראל. זה יש לו בית בהרצליה, זו יש לה קרוב בתל אביב, וכן, הם היו בחגים בישראל.
קשר אמיץ, אלק.
אני רוצה לצעוק, מה אתם עושים למען ישראל? מה עם לעזור, להסביר, למחות.
האחיינית שלי, גל פתאל, נמצאת עכשיו בסיור בטרבלינקה, כאן באירופה, בפולין.
Comentários